עבאסי נ' "הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח' - פסקדין

פסק דין

א.כללי:

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים, ביום 14/10/2007 ועל פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

ב.על העובדות הטענות וההליכים:

התובעת ילידת 25/6/1962, נפגעה בתאונת דרכים ביום 14/10/2007 (להלן: "התאונה"), בהיותה נוסעת ברכב שמספרו 1389619 (להלן: "הרכב"). עובר לתאונה, נהג ברכב הנתבע מס' 2. הנתבעת מס' 1, מבטחת השימוש ברכב, על פי פוליסת ביטוח בת תוקף במועד הרלוונטי לתאונה, איננה כופרת בחבותה, לפיצוי התובעת, בגין נזקיה מהתאונה וחולקת על גובה הנזק, בלבד.

על פי הנטען, כתוצאה מהתאונה, נפגעה התובעת בראשה, בצווארה ובכתף ימין. התובעת קיבלה טיפול רפואי בבית החולים הדסה עין כרם ושוחררה עם הוראות מנוחה. עוד נטען, כי מאז התאונה, סובלת התובעת מכאבים והגבלות בכתף ימין.

בית המשפט מינה את ד"ר רוזנטל, כמומחה בתחום האורטופדי. בחוות דעתו מיום 25/5/2009, מצא המומחה, בבדיקת התובעת, עמוד שדרה צווארי ללא רגישות, טווח תנועה מלא, כתף ימין ללא נפיחות, עיוות או רגישות. המומחה קיבל את תלונות התובעת, לכאבים בהרמת הזרוע, מעבר לגובה השכם ובתנועת סיבוב קדמי, הגם שבבדיקות העזר שנעשו, לא אובחן ממצא חולני במפרקים. בנסיבות אלה, סבר המומחה, כי לתובעת נגרמה נכות אורטופדית לצמיתות, בשיעור של 5%. כמו כן, מצא, כי יש ליתן לתובעת, נכות זמנית ל- 6 חודשים ממועד התאונה, בשיעור של 10%. לעניין מגבלותיה התפקודיות, סבר המומחה, כי קיימת מגבלה בפעילות הדורשת הרמת משא ופעילות ידנית, מעבר לגובה השכם. יחד עם זאת, הוסיף, כי ככל שתידרש התובעת לטיפולים נוספים, אלה ניתנים על ידי קופת החולים, במסגרת שירותי סל הבריאות.

התובעת הגישה את עדויותיה הראשיות בתצהירים. בתצהירה, פירטה את מגבלותיה מהתאונה ולעניין זה, ציינה, כי נעזרה בביתה הנא, בת ה- 24, אשר איננה עובדת ולא לומדת ובשל מגוריה, בביתה, אף עוזרת לה כיום, בביצוע עבודות משק הבית. התובעת ציינה, כי היתה מוגבלת בשל התאונה, במשך 10 חודשים ובהמשך, חזרה אט אט לתפקוד רגיל, תוך שנעזרה בביתה ואולם הוסיפה, כי כיום, נתקלת בקושי בהרמת משאות. התובעת ציינה, כי מעולם לא עבדה וגידלה את ילדיה ואף כיום מטפלת בשני ילדיה הקטנים והוסיפה, כי לכשאלה יגדלו, "...אני חושבת שאתחיל לחפש עבודה או בנקיון או בטיפול בזקנים" (ס' 5 לתצהירה), שכן, להערכתה, תקבל קצבה נמוכה מהביטוח הלאומי, מזו שמקבלת היום. עוד ציינה התובעת, לעניין הוצאות רפואיות, שנזקקה להן, בשל התאונה. בתמיכה לגרסתה, הוגש תצהיר ביתה ולפיו, אימה התובעת מוגבלת בביצוע פעולות יום יומיות ונזקקת לעזרתה.

משלא הסתיים הדיון בפשרה, על פי הצעת בית המשפט, נקבע המשך הדיון לשמיעת הראיות. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה והסתפקו בחקירת התובעת וביתה. לאחריה, סיכמו הצדדים את טענותיהם, בעל פה והתיק נמצא בשל למתן פסק דין, כדלקמן.

ג.על הנכות הרפואית:

הצדדים אינם חולקים, על שיעור הנכות הרפואית, שקבע המומחה בחוות דעתו ולא נמצא טעם שלא לקבלו. לפיכך, הנני קובע, כי נכותה הרפואית, של התובעת, הינה בשיעור של 5%.

ד.על הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרות:

בסיכומיה, טענה התובעת, כי נוכח מגבלותיה, בגין התאונה, יש לפסוק לה פיצוי, בגין הפסדי שכר לעתיד, בשיעור של 10%, המהווה את שיעור נכותה התפקודית ומודד לחישוב הגריעה מכושר השתכרותה. התובעת, אישה נעדרת השכלה, שלא עבדה מעולם. חרף זאת, טענה להפסדי שכר, לעתיד, "לאחר שהילדים יגדלו" ובחלוף 7 שנים וזאת, נוכח רצונה למצוא מקור הכנסה משלים, בשל קצבת הביטוח הלאומי, הפוחתת. בנסיבות אלו, טענה לחישוב אקטוארי מלא, על פי השיעור הנטען של נכותה התפקודית ובסיס שכר המינימום הנוהג ועד לגיל פרישה (בהיוון כפול).

מנגד, טענה הנתבעת, כי לתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית. התובעת, אלמנה, כיום בת 48, מגדלת את ילדיה, חלקם קטינים ומעולם לא עבדה למחייתה, בין בתקופה שלפני נישואיה ובין לאחריה. עוד נטען, כי התובעת לא עשתה מעולם דבר, על מנת להראות כוונה קונקרטית, ליציאה לעבודה ואף טענתה כי ממתינה לבגרות ילדיה הקטינים, נועדה לצורכי התביעה, בלבד. בנסיבות אלו, משלא הובאה כל ראיה, למימוש מחשבה עתידית תיאורטית, אין מקום לפצותה, בגין הגריעה מכושר השתכרותה.

הלכה פסוקה היא כי לנכות רפואית שנגרמה עקב התאונה, יש השלכה על כושר ההשתכרות ולעיתים נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע מסויים, בשיעור גדול יותר מאשר על אחר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נגד רמזי, פ"ד נב(3), 792, 797). אמת, באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור (למשל, בקטינים) ובאין נתונים אחרים שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע, אשר ברגיל ובהעדר טעם לסתור, משקפת גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (שם, עמ' 799). לשון אחר, "...בהעדר ראיות אחרות, עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם, יש לבחון תמיד את מידת ה"תפקודיות" של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע" (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ - פורסם בנבו – 31/3/08). אם כן, אין להדרש להנחה, בדבר חפיפה בין הנכות הרפואית לתפקודית ואף אם קיימת מגבלה תפקודית מסויימת, מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהכרח בהשפעה שיש למגבלה התפקודית על כושר העבודה או לגריעה אפשרית מפוטנציאל ההשתכרות, נושאים שיש לבחון לאחר מכן. אם כן, כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא בעלת משמעות תפקודית. בתי המשפט דחו את ההנחה שהקיימת, בהכרח, חפיפה בין נכות רפואית לנכות תפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3), 875, 878). מכאן, שנכות, כשלעצמה, איננה מהווה, תמיד, הוכחה לקיומו של נזק, אלא אם כן, מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע, כרוך בהפסד כושר השתכרות או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה. הנה כי כן, אין אחוז הנכות משמש קנה מידה להפסד, אלא אם כן, הפסד כזה צפוי בעתיד ולמצער, איננו מהווה נתון חופף לשיעורו. "...אמור על כן: אחוז הנכות משמש מודד להפסד, נוכחי או צפוי, שהוכח אך איננו משמש הוכחה לקיומו" (ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית 177-186 ובעיקר, עמ' 182).

בענייננו, מצא המומחה, כי לתובעת נותרה מגבלה תפקודית מסויימת, אם כי קלה, לעניין הרמת משאות ופעילות ידנית, מעבר לגובה השכם ואולם, אין במגבלה זו, כשלעצמה, כדי ללמד על שיעור נכותה התפקודית וממילא, אין ללמוד ממנה, לעניין שיעור הגריעה מכושר השתכרותה.

אכן נכון, לתובעת נותרה מגבלה תפקודית מסויימת. יחד עם זאת, שוכנעתי, לענייננו, כי חרף האמור, אין מקום לפצותה, בגין הפגיעה בכושר השתכרותה. אין חולק כי התובעת, כיום, כבת 48, לא עבדה מעולם וגם כיום, אין בכוונתה לצאת לעבודה, אלא, אם בכלל, לאחר שילדיה הקטינים יהיו לבגירים ובחלוף 7 שנים. בתצהירה, מסרה התובעת, כי לאחר שילדיה יהיו לבגירים, כבר לא תצטרך לטפל בהם "ואז, אני חושבת, שאתחיל לחפש עבודה או בנקיון או בטיפול בזקנים" והוסיפה, "כי בעלי, נפטר ואין לי הכנסה נוספת חוץ מקצבת שארים מביטוח לאומי" (ס' 5). יחד עם זאת, התובעת אישרה בעדותה, כי בעלה נפטר בשנת 2005 (עמ' 3, ש' 19) וילדיה הקטינים שוהים בבית הספר במהלך היום (שם, ש' 32) וחרף האמור, לא יצאה לעבודה. זאת ועוד, ביתה, בחקירתה, הודתה, כי אף היא, אינה עובדת, ללא סיבה מיוחדת (עמ' 6, ש' 13) והוסיפה, כי אימה לא עבדה מעולם ואף פעם לא דיברה איתה על אפשרות עתידית ליציאה לעבודה (שם, ש' 14-15). בנסיבות אלו, נוכח התרשמותי מעדותה, שוכנעתי, כי אין באמת, בכוונת התובעת, לצאת לעבודה, בעתיד וכי גרסתה כיום, על מחשבה עתידית לעשות כן, איננה יותר מאשר אמירה סתמית, ללא כל כוונה אמיתית. אמת, הלכה היא, כי לשם פיצוי על "אובדן כושר השתכרות" – להבדיל מפיצוי על "אובדן השתכרות" – די להצביע על קיומו של סיכוי שאינו היפוטתי גרידא, כי הניזוק היה משתכר בעתיד, לולא התאונה וכי התאונה פגעה בהשתכרות זו (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1), 281, 307) ואולם במה דברים אמורים? מקום בו קיים סיכוי שאיננו אפסי וספקולטיבי גרידא, לפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים בע"מ פ"ד נח(4), 486, 519). בעניינננו, התובעת מעולם לא עבדה. ביתה אינה עובדת, ללא כל סיבה מיוחדת ושוכנעתי, כי טענתה, כיום, לאפשרות עתידית ליציאה לעבודה, לא חרגה מגדר כוונה תיאורטית גרידא, שאין בה, כדי להצביע על סיכוי כלשהו לגריעה מכושר השתכרותה. התובעת הינה עקרת בית מאז ומתמיד ולא הונחה כל תשתית ראייתית, לביסוס טענתה, בדבר ההנחה, כי קיים סיכוי שאינו היפוטתי גרידא, ליציאה עתידית, לעבודה. טענותיה כיום, בעניין זה, הינן טענות בעלמא ולא הובאה כל ראיה של ממש לביסוסן. אכן נכון, "...תוכניות הנפגע מלפני התאונה, לא תובאנה בחשבון, בדרך כלל, בגדר כושרו הפוטנציאלי, אם לא נעשו על ידו צעדים ממשיים, להגשמתן. דברים שבלב אינם בגדר של "עובדות" שניתן להתחשב בהם, בקביעת הכנסתו הפוטנציאלית של התובע, אלמלא נפגע" (קציר, שם, עמ' 59). בנסיבות אלו, בשים לב לשיעור הנכות הרפואית, הנמוך, אשר ברגיל, אף הוא איננו בעל משמעות תפקודית (קציר, עמ' 578), פרק הזמן הארוך, בנסיבות העניין, של 7 שנים, לעניין האפשרות העתידית, ליציאה לעבודה ומנגד, יתרת תקופת העבודה הקצרה שנותרה, עד לגיל פרישה, מאותו מועד, הנני דוחה את טענת התובעת, לפגיעה בכושר השתכרותה (ראה והשווה: פסק דיני בת.א. (י-ם) 10427/04 בן שטרית אליאס ואח' נ' כלל (אררט) חברה לביטוח בע"מ – תק-של 2007(4), 26080) וכפועל יוצא, אין מקום, לפסוק לתובעת, פיצוי, בגין הפסדי שכר עתידיים.

ה.על הנזק:

כאב וסבל:

נוכח שיעור הנכות הרפואית, הזמנית וזו שנותרה לתובעת, לצמיתות, בשל התאונה, הטיפולים להם נזקקה ומהותם, מגבלותיה כיום ועל פי הקבוע בחוק ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, הנני פוסק לתובעת, פיצוי בגין כאב וסבל, בסך של 10,000 ₪, כולל ריבית.